1. מונח לפניי ערר מכוח סעיף 23 לחוק ההגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006 (שמו החדש של החוק על פי תיקון מיום 2.8.11; להלן: חוק ההגנה על הציבור) על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 25.8.2011 (כבוד השופט א' קסרי), בגדרה נעתר בית המשפט לבקשת המשיבה להאריך את תוקפו של צו הפיקוח שניתן בעניינו של העורר, בשנתיים נוספות.
רקע
2. העורר הורשע בשנת 2005 בתפ"ח (מחוזי - חיפה) 1047/04 בביצוע עבירה לפי סעיף 345(א)(1) ו-(5) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על פי המתואר בגזר הדין, במהלך שהותו בדיור מוגן ביצע העורר עבירת אינוס באישה צעירה הסובלת מפיגור שכלי, ששהתה במקום כחוסה. על העורר הוטלו ארבע וחצי שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי, ופיצוי כספי לנפגעת העבירה. לקראת מועד שחרורו של העורר בהתאם להוראות חוק ההגנה על הציבור, בוצעה הערכת מסוכנות מינית לצורך פיקוח לאחר ריצוי עונש מאסר בפועל. בהסכמת העורר, ניתן צו פיקוח לפי סעיף 12 לחוק ההגנה על הציבור לתקופה של שלוש שנים, החל מיום 27.8.2008 ועד ליום 27.8.2011. הצו כלל: הוראה לשיתוף פעולה עם קצין הפיקוח והגעה למפגשים עימו; איסור על שהייה במוסדות או במערכי שיקום בהם מתגוררים גברים ונשים יחדיו; הרחקה ממקומות בהן נמצאות נשים חסרות ישע; תנאי הדורש קבלת אישור מאת קצין הפיקוח למקום תעסוקה, בין בתמורה ובין בהתנדבות, כדי לוודא שלא יעבוד במקומות המיועדים לחסרי ישע. כל אלו למשך 3 שנים מיום הינתן הצו (להלן: "צו הפיקוח").
עובר למועד פקיעת צו הפיקוח, ביקשה המשיבה להאריך את תוקפו בשנתיים נוספות לפי סעיף 14(ב) לחוק ההגנה על הציבור. בית משפט המחוזי נעתר לבקשה בהתבסס על חוות דעת מטעם המרכז להערכת מסוכנות (להלן: "חוות הדעת") אשר צורפה לבקשה. בחוות הדעת נכתב כי עקב בעיות משמעת של העורר במהלך שהותו בכלא, הוחלט שאין טעם להמשיך בבניית תכנית שיקום עבורו. אף ניסיונות השיקום התעסוקתי לאחר שחרורו לא צלחו מאחר שהעורר לא גילה מוטיבציה לעבוד. בחוות הדעת הודגש שיש בנתונים אלו, בצירוף הכחשתו את ביצוע עבירת המין בה הורשע, וחוסר הבנתו לגבי טיב מעשיו והשלכותיהם, כדי להצביע על מסוכנותו. לגבי רמת המסוכנות נכתב בחוות הדעת:
"רמת המסוכנות המינית נותרה כשהייתה והיא - בינונית גבוהה. כמו כן, ידוע, כי ככל שחולף הזמן, פוחתת מידת ההרתעה של ההליך המשפטי והעונש ולפיכך יש צורך, במקרה זה, בהמשך פיקוח".
עוד נכתב כי הגורמים הסטאטיים למסוכנותו של העורר עלולים להקים חשש לרצידיביזם מיני שלו.
בדיון בבית משפט קמא מיום 25.8.2011, התנגד העורר להארכת תוקפו של צו הפיקוח, וטען כי שגרת הפיקוח כמו גם התנהלות קצין הפיקוח פוגעות בזכויותיו לפרטיות ולחירות. בית משפט המחוזי קבע כי חרף הפגיעה האמורה, ולנוכח תכלית חוק ההגנה על הציבור והערכת המסוכנות שנערכה לעורר, יש לקבל את הבקשה ולהאריך את צו הפיקוח באותם התנאים למשך שנתיים נוספות.
מכאן הערר שלפניי.
טענות הצדדים
3. בדיון שנערך לפניי טען בא כוח העורר כי לא חל כל שינוי במסוכנותו. לעמדתו, אף תקופת פיקוח הארוכה מחמש שנים - התקופה המרבית המותרת בחוק לפיקוח על עבריין ברמת מסוכנות בינונית-גבוהה - לא יהיה בה כדי לשנות מצב זה. זאת במיוחד לאור הממצאים שנקבעו בחוות הדעת, לפיהם הגורמים למסוכנות העורר הם סטאטיים, דהיינו אין בידו לשנותם. יתר על כן טען, כי תקופת פיקוח של חמש שנים נועדה למקרים חריגים, אשר מקרה זה אינו בא בגדרם. עוד גרס העורר שהפיקוח אינטנסיבי וחודרני יתר על המידה באופן שמגביל את חירותו ופוגע בפרטיותו. ככל שחולף הזמן ממועד ביצוע העבירה, על בית המשפט ליתן משקל רב יותר לפגיעה בזכויותיו כתוצאה מצו הפיקוח, ופחות לשיקולי המסוכנות. בהמשך לכך הוסיף, כי מאחר והעורר מתקשה להתמיד בעבודה אחת, הוא נאלץ להחליף מקומות עבודה לעיתים תכופות; בכל פעם הוא נדרש לקבל את אישור קצין הפיקוח, המהווה לדבריו, מכשול לשיקומו.
מנגד, באת כוח המשיבה מסכימה כי אכן לא חל כל שינוי בגורמים הסטאטיים למסוכנות העורר, אך מדגישה שאף הגורמים הדינאמיים כגון השפעת טיפול, קביעות במקום תעסוקה אחד ומערכת יחסים יציבה - לא השתנו לטובה. המשיבה טוענת שפוטנציאל המסוכנות הנוכחי של העורר גבר בשל פרידתו מבת זוגו לאחרונה. זאת לנוכח הרקע לביצוע העבירה שבגינה הורשע העורר, אשר כלל התדרדרות במערכת יחסים שניהל. כמו כן, היעדר מסגרת תעסוקתית וחוסר מוטיבציה לקבל טיפול מעצימים גם הם את מסוכנותו. עוד הוסיפה המשיבה שדווקא העובדה שעם חלוף הזמן לא חל כל שינוי במסוכנות העורר מצדיקה את הארכת צו הפיקוח, שהרי הרתעת העורר הולכת ושוככת עם הזמן ומצריכה פיקוח ביתר שאת. לפיכך ביקשה להאריך את תקופת הפיקוח.
דיון והכרעה
4. סעיף 1 לחוק ההגנה על הציבור מעגן את מטרת החוק: "להגן על הציבור מפני ביצוע עבירות מין...והכל לשם מניעת ביצוע עבירות מין חוזרות". כך קובע גם סעיף 10 בנוגע למטרת הפיקוח והמעקב על עברייני מין. קרי, תכלית החוק היא הגנה על הציבור באמצעות הגבלת חירותם וזכויותיהם של עברייני מין בעלי פוטנציאל ממשי לרצידיביזם, אף לאחר הענישה שהושתה עליהם במסגרת ההליך הפלילי. במקביל, סעיף 13(ג) לחוק קובע "ואולם לא יורה בית המשפט על הכללתו של תנאי מסוים בצו הפיקוח אם ניתן להשיג את מטרת הפיקוח והמעקב באמצעות תנאי אחר שפגיעתו בעבריין המין פחותה". משכך, פרשנות החוק להגנה על הציבור צריכה להיעשות לאור תכלית השמירה על בטחון הציבור ותוך התחשבות בזכויותיו הבסיסיות של עבריין המין, אשר ריצה זה מכבר את עונשו.
ביסוד החוק ניצבת ההכרה כי עבירת מין אינה ככלל העבירות. הדינאמיקה הפנימית של אי כבישת היצר עלולה להביא להישנות המעשים הפליליים. החשש מהיעדר יכולת עבריין המין לגבור על גירויים אליהם נחשף, יחד עם עוצמת הפגיעה בזולת מובילים לעיצוב, בהיקף זה או אחר, של האקלים היומיומי של עבריין המין אשר ריצה את עונשו. יש להטיל צו פיקוח המגביל את אורח חייו של עבריין המין רק כאשר קיימת מסוכנות ברורה, ורק במידה שאינה עולה על הנדרש (ראו בש"פ 2686/07 מדינת ישראל נ' פלוני, סעיף 9 להחלטה (לא פורסם, 13.6.2007)). זאת בהתאם לעמדת המחוקק שבאה לידי ביטוי בחוק להגנה על הציבור.
תנאי הפיקוח שניתן להטיל על עברייני מין נקבעים בהתחשב באופי העבירה, חומרתה ורמת המסוכנות הנשקפת מעבריין המין, ומפורטים בסעיף 13 לחוק ההגנה על הציבור. תנאי צו הפיקוח משמשים כאמצעי מנע הנקבעים "בתפירה אישית" לכל עבריין, בכדי למנוע ביצוע עבירות הדומות לאלו שהורשע בגינן. בבוא בית המשפט לקבוע תנאי פיקוח, ובפרט תנאים שיש בהם כדי לפגוע באופן ניכר בזכויות עבריין המין (להרחבה בעניין סוגי התנאים השונים: בש"פ 9220/10 פלוני נ' מדינת ישראל, סעיף 8 להחלטה (לא פורסם, 6.1.2011)), עליו לבחון ארבעה חלקים: האחד, קיומה של הצדקה להטיל תנאי פיקוח, בהתבסס על החומר המקצועי ועל פי נסיבות המקרה; השני, בדיקת מידת הפגיעה בחירות העבריין עקב תנאי פיקוח מסוים. השלישי, הלימות הפגיעה בחירות העבריין ביחס לסיכון הנשקף לציבור כתוצאה ממסוכנותו. הרביעי, מידתיות - התנאי מגשים את מטרת ההגנה על הציבור באופן שאינו פוגע יתר על המידה בזכויות המפוקח (בש"פ 9220/10 פלוני נ' מדינת ישראל, סעיף 9 להחלטה (לא פורסם, 6.1.2011).
5. בענייננו נראה, כי לאחר בחינת ארבעת החלקים, התנאים שהושתו על העורר במסגרת צו הפיקוח ראויים הם. רמת המסוכנות הבינונית-גבוהה שעודנה נשקפת מהעורר מצדיקה את הארכת תקופת הפיקוח. הפגיעה הנגרמת לעורר לטענתו כתוצאה מהחיוב לקבל אישור עבודה מאת קצין הפיקוח היא מידתית. עדיין נותרות לפני העורר שלל אפשרויות תעסוקה ולפיכך לא ניתן לומר כי התנאי חמור מעבר למידה הנדרשת. התנאים שנקבעו בצו הולמים את אופי העבירה ונסיבותיה, ומתיישבים עם האמור בחוות הדעת לגבי הערכת מסוכנותו של העורר. נסיבותיו האישיות של העורר מצביעות בבירור על החשש שמא מצבו האישי והתעסוקתי יגבירו את הסיכון להישנות העבירות. בחוות הדעת צוין כי לעורר אין כל מערכת תמיכה משמעותית שתוכל להוות עבורו גורם מלווה או מפקח, וכי הוא מתקשה בשמירה על גבולות. אלה, יחד עם התכחשותו לביצוע העבירה וההפחתה בחשיבותה והשלכותיה, מובילים למסקנה כי הארכת צו הפיקוח על כל תנאיו, כפי שהומלץ בחוות הדעת, הולמת את מסוכנותו.
לעניין מידתיות הפגיעה - בגדר בחינה זו יש לשקול לא רק את כובד משקלם של תנאי הפיקוח, אלא גם את משך תקופת הצו. צו פיקוח יכול להינתן או להיות מוארך רק מקום בו נקבע כי מסוכנות עבריין המין היא ברמה בינונית ומעלה (סעיף 12(א) ו-14(ב) לחוק ההגנה על הציבור). ככל שמבקשים להאריך את תקופת הפיקוח, כך עולה רף המסוכנות הנדרש מהעבריין כתנאי להוצאת צו חדש (ראו: בש"פ 962/10 משה חורב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.2010)). אכן, לכאורה, גובר הנטל המוטל על המדינה בבקשתה השנייה בדבר הארכת תקופת הפיקוח מעבר לשלוש שנים. עם זאת, תנאיו של צו הפיקוח אינם מן המחמירים ביותר, ולעורר נשמרת הזכות לפנות לבית המשפט בבקשה לעיון חוזר בצו הפיקוח בכל שלב, אם התגלו עובדות חדשות או השתנו הנסיבות (סעיף 23(1) לחוק ההגנה על הציבור). אי לזאת, סבורני שתנאי הצו הנדרשים להגנה על נפגעי עבירות מין ועל הציבור בכללותו, אינם פוגעים יתר על המידה בזכויות העורר.
6. לסיום אומר כי סבור אני שצו פיקוח ממלא פונקציה נוספת מעבר להגנה על הציבור. הפיקוח עצמו עשוי להוות מעין מערך שיקום לעברייני המין. השאיפה היא כי ליוויי עבריין המין לאורך תקופה על-ידי הגורמים הממונים על יישום הצו, יקנה לו הרגלים חיוביים ויביא להתרחקותו הטבעית ממוקדים העשויים לעורר בו פיתוי לחזור על העבירה. באופן זה, עשויים עברייני המין המצויים תחת פיקוח להיחשף ולהסתגל לדרך חיים חלופית תקינה, ולהפנים את הכלים הנדרשים כדי לשמור על אורח חיים נורמטיבי, גם אחרי סיום תקופת הפיקוח. היה והעורר יתמיד בכך, יצא שתקופת הפיקוח הייתה לו לתועלת.
הערר נדחה.